כל חיי שאפתי לעוף. להיות ציפור לנסוק אל השמים, לצלול אל האדמה, לחתוך את האוויר ולהצית ניצוצות של חשמל באטמוספירה. הייתי נוהג לשבת מול חלון חדרי להתבונן אל עומק השמים הכחולים ולחלום בהקיץ. לא זכיתי להיות ציפור, לא זכיתי לעוף אלא רק במחשבות ובדימיון, אבל גם לא זכיתי ללכת. כשהייתי בן שלוש חליתי בפוליו והתנועה הפיזית והשימוש ברגליי נשלל ממני. זו אמנם היתה בחירה שלי, חוויה שעלי לחוות מתוך השלמה של אירועים ומטלות אותם צברתי לאורך ולרוחב כל גלגולי הנשמה שלי אבל זה לא אומר שהמסע קל יותר כשמגיעים להבנה שכל מה שקורה לנו הוא בחירה חופשית שלנו ושהאחריות על הבחירות האלה ועל תוצאותיהן הן באחריותנו הבלעדית. ומדוע כתבתי את הדברים האלה? מכיוון שאתמול זכיתי בפעם הראשונה לרקוד בכסא הגלגלים שלי. וזה סוג של מעוף. סוג של נסיקה אל השמים של עצמי וסוג של צלילה אל האדמה של עצמי. אתמול בערב הייתי בערב של עיסוק בתנועה. אני קורא לזה "מדיטציה תנועתית". היססתי אם להגיע – הרי תנועה ואני לא ממש "חברים" אבל מי שלא מנסה, לא יגיע אף פעם לשום דבר אז ניסיתי. הערב הזה – ואני מבין שזו קבוצה הנפגשת בקביעות – אורגן ותודרך על ידי ענת מאירה פרידמן נדיר, שם ארוך כאורך הגלות אבל הרגשתי שם דווקא בבית. הפתיחות, הנעימות, הקלילות, האווירה הנחמדה, הרעיונות, העזרה ההדדית, הפירגון בין המשתתפים, עשו לי את זה ובאמת הרגשתי שם טוב. העשייה כוללת דימיון מודרך בשילוב עם תנועה, צעדי מחול, תחושות באמצעות מגע הן ידני והן באמצעות אביזרים כמו כדורים גמישים, שימוש בצעיפים צבעוניים, מוסיקה נעימה. זו כאמור היתה גם הפעם הראשונה בחיי שרקדתי בכסא הגלגלים שלי. אנשים הושיטו לי יד, דחפו, משכו, סובבו, הריצו והטיסו אותי בכסא הגלגלים, במעגלים ובלולאות ובקווים ישרים ובעקלתונים ובנפשי, התנועה הפיזית הישרה במרחב המישורי הפכה להיות תנועה אנכית למעלה ולמטה. הייתי ציפור. *** תודה רבה לענת, תודה רבה לכל המשתתפות והמשתתפים. היו ברוכים כולכם. © דוד ירושלמי 8.3.2015
מתנה
אשמח לתת לך מתנה. לפרטים...
I was suggested this blog by my cousin. I am not sure whether this post is written by him as no one else know such detailed about my difficulty. You are wonderful! Thanks! Elfie Deck Kawasaki
Absolutely written articles, Really enjoyed examining. Maurise Lutero Dearr